top of page
חיפוש
  • תמונת הסופר/תורד רמון ריבלין

על המשמעות

כשהפסקתי להרגיש


זה לא שאני רוצה לחטט, אבל סתם סקרנות: מתי בפעם האחרונה עלתה לכם בראש השאלה הזו -

מה המשמעות? של החיים, כלומר.

רובנו לא חושבים על זה בכלל. אנחנו לא חושבים על זה כשהדברים יושבים טוב, מרגישים נכון.

עד שהם לא.


הייתי ילדה כשהעניין ההוא, נקרא לו ה'דבר שלי', הראה את עצמו. בגיל צעיר מאוד התחלתי לכתוב.

לא חשבתי על זה שאני רוצה להיות אדם כותב - פשוט זרמתי עם העיפרון. בגיל שמונה התחלתי

לכתוב את יומן החיים שלי, שכותב את עצמו עד היום. בכיתה ד’ הכנתי עיתון לשכונה. שנתיים אחרי,

התחלתי לכתוב סיפורים במחברות עבות כרס שהועברו מיד ליד. בתיכון כבר התפרנסתי מכתיבה

עיתונאית במקומון.

ואז, דקה לפני שהשתחררתי מהצבא, אמא שלי עשתה איתי את השיחה. היא שאלה אותי מה אני

רוצה להיות, ועניתי בלי להתבלבל.

היא ממש לא התרשמה, ופטרה אותי בהינף יד: "עיתונות זה לא מקצוע". סוף שנות ה–80, אתם יודעים.


רק בעיצומם של הלימודים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, הבנתי שזה לא זה. אני בכלל אדם כותב.

המשמעות שלי יושבת שם.

זה היה קשה להודות בזה, אבל אחרי תהליך חתכתי חזרה למסלול הטבעי לי.

נמשכתי לעיתונות הכלכלית, והתברגתי לאט לאט אבל עמוק. זה הרגיש נכון. הרגשתי שהגשמתי את

החלום, שאני נמצאת בדיוק במקום שנועדתי לו.


עברו 15 שנה, וכל הזמן הזה היה שם איזשהו דבק בסיסי שלא עורר שאלות. עד שזה פתאום התחיל

לזייף. שום דבר לא השתנה במציאות האובייקטיבית. אבל עובדה שמשהו בכל זאת קרה. התדר של

המשמעות זז, בלי שקיבלת שום התרעה בנייד. אותה עבודה בדיוק הפסיקה לעשות לי את זה.

התחלתי להרגיש לא נוח בעור של עצמי. וזה, אל תנסו בבית, טריפ רע.

רגע אחד הכול ישב בול, ובמשנהו - התחנה יצאה מכיול. פתאום היה חסר שם משהו. לא ידעתי

לשים עליו את האצבע, אבל במקום שבו היה קודם עניין וריגוש לא הצלחתי לחלץ מתוכי אלא תחושת

ריק, אפתיה, פריג’ידיות תעסוקתית. ש-ע-מ-ו-ם.

כל מה שרציתי היה רק לחזור ולהרגיש כמו קודם, אבל תחושת הכלום הלכה ופעפעה ביתר שאת.

מה שהיה סוג של תכלית איבד פתאום ערך. הטעם ניטל.

אל תיקחו את זה כמובן מאליו: יש לכם תחושה ברורה של משמעות? מישהו למעלה בעדכם.

אי אפשר לקנות את זה בכסף, לא תוכלו להשיג את זה גם אם תעבדו הרבה יותר קשה, אבל זה

הדבר האמיתי.

***

בגיל מסוים את עשויה לשאול את עצמך: איך אני הופכת את השלב הבא של חיי למשמעותי יותר?

האם השפעתי בדרך שרציתי להשפיע?

במחקר בהרווארד שנמשך 20 שנה עלו על ממצא מעניין: כרבע מהנבדקים דיווחו שחוו משבר חמור

סביב שאלת המשמעות בחייהם. זה מפתיע במיוחד נוכח העובדה שמחציתם השתכרו היטב. כסף

לא היתה הבעיה. התלונה המרכזית שלהם הייתה היעדר משמעות, תכלית, משימת חיים.

תראו איך אנשי היי טק נוטשים את עולם העסקים לטובת תחום החינוך, שינוי חברתי. יש מי שמעדיף

להמיר חלק מההצלחה החומרית שלו במשמעות גדולה יותר בחיים ובעבודה. מעסיקים שמתעלמים

מזה, אגב, מסתכנים באבדן האנשים הטובים שלהם.

ואם התכלית מבחינתך היא למקסם את רגעי ההנאה ההדוניסטית הפשוטה? זה נשמע טוב ממש,

אבל את יכולה לנסוע לחופשות בלי הכרה, לטחון את המסעדות הכי טובות, אבל אם אין לך תחושה

של משמעות - זה בסוף יסתכם בכמה טרנזקציות כימיות רגעיות במוח. ולפעמים אפילו לא זה.

בעידן של התחפרות ב'אני', אנחנו רוצים להאמין במשהו שהוא יותר גדול מעצמנו. משהו ששווה

להתאמץ ולהיאבק בשבילו. זו לא חייבת להיות משימה כמו להמציא תרופה לאלצהיימר, למגר את

העוני או לבלום את ההתחממות הגלובלית. אפשר ללכת על מטרות צנועות יותר.

אצל רבים מאיתנו משמעות הקיום היא להתמסר לרעיון, להשתייך למשהו או למישהו שאנחנו

אוהבים. אצל חלקנו המישהו הזה הוא אלוהים.

ומה קרה איתי בסוף?

החלפתי תפקיד. עברתי לנהל, להרים עיתון.


וזה עזר? איכשהו כן. חזרתי להרגיש. וזה לא מעט: פשוט להרגיש. במקום השאלות הגדולות

מהחיים, תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: מרגישים?

Comments


  • Twitter
  • LinkedIn
  • Instagram
  • Facebook
bottom of page