ואז הגיע השלב שבו לקחתי את העתיד שלי לשיחה בנושא יחסנו לאן
מתי אתם יודעים שמה שאתם עושים, המקצוע שלכם, לא מדויק לכם, מתי אתם מגלים שהחברים לא מדויקים, מתי את מבינים שהאדם שאיתכם לא מסונכרן עם מה שאתם זקוקים לו, או שהסביבה שאתם חיים בה לא נכונה לכם.
לא קרתה לכם ההבנה הזו? הולך לכם ממש טוב בחיים. למה אתם מבזבזים פה את הזמן בקריאה.
בשנים האחרונות אני שמה לב שהרבה מאוד שעות אני משקיעה בשיחות ייעוץ לאנשים שאני מכירה, וגם לכאלה שמכירה פחות, אבל רוצים לעשות קפה. ואודה ששאלתי את עצמי, אם אני כל כך אוהבת שאנשים נפתחים בפני, אם בשורה התחתונה אני עושה את זה ממילא, ואוהבת את זה, למה לא הלכתי עם זה עד הסוף, למה אני לא פסיכותרפיסטית?
ואז אני נזכרת בתקופה ההיא. אז, כשעליתי על המסלול המאוד-לא-מהיר בדרך להיות פסיכולוגית קלינית. הייתי בת 26 נשואה טרייה כשהתחלתי את התואר השני בקלינית. חקר ההתנהגות עניין אותי יותר מכל דבר אחר, ועברתי הרבה משוכות כדי להתקבל. אבל אתם יודעים, זה שהצלחתי לעבור את המשוכות ועברתי את המבחן המתאם הגדול (מבחן כלל ארצי על שלוש השנים של התואר הראשון) לא אומר שרציתי להתקבל. נגשתי למבחן כדי לא לסגור אופציות, ונרשמתי לתואר שני כדי לא לסגור אופציות, והלכתי לראיונות קבלה באוניברסיטאות כדי שיהיו אופציות פתוחות. ובסוף, כשהתחילה שנת הלימודים, היא מצאה אותי בעיצומה של תקופה מהנה מאוד כעורכת מגזין.
השתקתי את ההתנגדויות וקיבלתי החלטה. עזבתי את המשרה שלי, הורדתי את הבלייזרים ואת נעלי העקב, עליתי על נעלי ספורט וסויטשירט, אספתי את השיער לקוקו רפוי, והתייצבתי בכיתה.
ככה הסתבכתי בדיוק בגלל הסיבות שהצלחתי. נהגתי על אמביציה באוקטן גבוה, ונשאבתי למטרות שלא היו באמת שלי.
בהתחלה היו לי תירוצים רציונליים לחוסר השקט. בעיקר זה שאני צריכה עכשיו להשקיע המון שנים בלימודים, תזה והתמחות ארוכה מאוד בבתי חולים לחולי נפש, ועד שאראה את המשכורת הראשונה, כבר אהיה קשישה מופלגת. חשבתי על המסלול האינסופי הזה והתכווצתי. אבל כבר הייתי מחויבת למסלול, אז המשכתי ללמוד.
אחר כך באו החיטוטים הבלתי פוסקים של הסטודנטים זה בזה בפרקטיקום. העיסוק המטריד בצדדים הלא רציונליים בחיים האנושיים גרם לי לגירודים כמעט.
ניסיתי להתעלם אבל תולעת התסכול המשיכה לכרסם בתפוח הנגוע. כמעט ריחמתי על עצמי שאני לומדת ולא עובדת, לא מייצרת, לא בעשיה. הרגשתי שהתולעת נוגסת לי גם בדימוי העצמי. לא נוח להיות לא יצרנית. למדנו כמעט כל הימי שבוע, אז מתי אספיק לעבוד כדי להתפרנס?, שאלתי את המרצה. והיא לא מצמצה: 'מי שלומדת תואר שני בקלינית צריכה בעל עשיר או הורים עשירים'.
נאלמתי.
בתוך כל החומר האפל, מצאתי גם נקודת אור. כבר היו לי שני מטופלים באוניברסיטה, והשיחות איתם חדרו לי ללב. אבל אז נזכרתי כמה היה לי טוב בעבודה בעיתון. האנשים עניינו אותי, הנושאים עניינו אותי, הכל היה שוקק ומלא חיים. בשונה מהתואר הראשון בבאר שבע, גם הלימודים העלו, איך לא, הרבה תכנים מאיימים, חולניים, של פסיכוזות קשות. בכל זאת, זה לא היה החוג לפסיכולוגיה חיובית.
זה הולך ככה. יושבים בפרקטיקום ואתה אומר לסטודנט אחר: 'שמע אני מרגיש ממך תוקפנות כלפי'. איזו פריבילגיה, איפה עוד אתה יכול להגיד את זה למישהו בעולם האמיתי? אבל היה בזה גם ניתוק עז מהמציאות. כן, המציאות המחוספסת, האגרסיבית, הנוקשה לעיתים. לא חייתי בשלום עם ההתכנסות הקודרת פנימה אל נבכי התודעה המתולעת, התת מודע. אי הנוחות הלכה וסגרה עלי.
שקעתי בתוך שבר הכבדות, ויכולתי רק להפליג בזיכרונות על ימים קלילים יותר, שמחים יותר, מוגלתיים פחות. לקחתי את עצמי מהמקום ששחיתי בו כמו דג במים והגלתי את עצמי לחיים אחרים, טובים יותר כביכול, שקיפלו בתוכם אבדן של הרבה ממה שרציתי באמת. הרי מגיל צעיר מאוד, עוד לפני ששחיתי ליותר מדי כיוונים, נלכדתי ברשת העיתונות.
בזמן שחבריי שלא זכו להתקבל לקלינית התכווצו מקנאה, אני פרפרתי בתמיסה חומצית מאכלת. בחופשת הסמסטר התחלתי להתכונן לבחינות. הראשונה הייתה בפסיכותרפיה. אני קוראת את החומר, מארגנת ומעבדת אותו, ומדי פעם מחשבתי נודדת אל עצמי: 'אני פסיכותרפיסטית. אלוהים, מה גזרתי על עצמי'.
ולא הצלחתי להבין למה אני לא מצליחה לשמוח. עשיתי כל מה שיכולתי, שידלתי את עצמי להאמין שאני עושה נכון. אבל החיים הפכו אנכיים, ימים ארוכים ותלולים, טיפוס מנוכר במעלה ההר.
ישבתי בשירות הפסיכולוגי לצד הפסיכולוגית החינוכית, היא ייעצה למטופלת האלגנטית, אמא לתאומות שחוות הזנחה רגשית. והמחשבות הולמות: זה לא בשבילי, זה לא העולם שלי, קטן ומחניק לי פה". נמשכתי להתערבויות ארוכות עמוקות, ומה שראיתי היה כל כך שטחי וקלוש.
חמישה חודשים עברו והדכדוך בעינו. לא אהבתי את עצמי ככה, גם לא איך שנראיתי. עם התחפושת הזו של בגדים האלה המוזנחים במכוון הלו, אני רוצה את עצמי חזרה. הבנתי כמה קודם הייתי באלמנט. בראש מערכת נמרצת, מלאת שמחת חיים, קמה כל בוקר למשרדי המגניב בקומה הרביעית בבניין משרדים מעוצב, הולכת להתאמן במכון כושר אחרי. כבר לקחתי ביס מהתפוח, טעמתי מעץ הדעת. ועכשיו כל מה שיכולתי להרגיש זה את טעמו המר-חריף של חוסר הדיוק. זה היה ציר רופף מאוד של החיים.
וזה השלב שבו לקחתי את העתיד שלי לשיחה בנושא יחסנו לאן.
הרגשתי מרוקנת אנרגטית, בחילות, חולשה כאבי ראש וסחרחורות. לקח לי זמן להבין מה קורה, ועזר גם המקלון שקיבל שני פסים פתאום. רק אז ידעתי.
הדלת נפתחה דיה כדי שאוכל לבעוט אותה לרווחה. ביצעתי פניית פרסה בחריקת צמיגים. חזרתי מהקליניקה באוניברסיטה לפגישת פרידה עם אחד משני המטופלים שהיו לי, זה שנמאס לו לחיות בגיל 13. עכשיו זה היה מאחורי.
הבנתי, שלא הייתי צריכה להתעלם מהאותות הרגשיים. זו היתה חתיכת ויתור על חיים מקצועיים מדהימים שיכלו להיות לי, אילולא חיכו לי מעבר לפינה חיים מדוייקים יותר.
תקציר הפרקים הקודמים: חזרתי לעיתונות. לג'וב הקודם שלי. ארגז הכלים מהפסיכולוגיה היה שימושי מאוד. לאט לאט התפיידה המועקה. תמונת חיי שהעכירה – שבה והצטללה. חזרו הנמרצות והחשק. לפיתת החנק בצוואר שוחררה. הבנתי בדרך הקשה איך זה מרגיש כשמשהו לא מדויק לך, למרות שהוא יושב על ערכים שחשובים לך, אבל מוחץ ערכים אחרים, שעוד יותר חשובים לך. רק שצריך לזהות מה הם.
לעבוד לא מדויק זה כמו למלכד לעצמך את המכונית, להתיישב בתוכה ולהתניע ואז להתפלא שקרה פיצוץ.
המימוש העצמי שלנו הוא הנושא הגדול של העת החדשה. הערכים והמטרות שלנו לא יתגלו אם לא נפלס את הדרך אליהם. ויגיע השלב שכבר אי אפשר יהיה לחסות בצל אי הידיעה.
דיוק זה אומר להתמקד בערכים שנכונים לך באופן ייחודי, הם הגרעין פנימי שמגדיר אותך כאדם שאתה, שגורם לך להרגיש הכי חי. הדיוק עצמו הוא אחד הערכים שיותר חשובים לי. כשמשהו לא מדויק לי, אני מרגישה את החריקה. לא תמיד יכולתי לדעת למה, כי היה לי מושג די מעורפל לגבי הצורך הזה. אף אחד מעולם לא לקח לי את היד ושאל אותי: הי בייב, אז איך את מתכוונת לדייק את עצמך בעולם הזה? דיוק פנימי זה משהו שמוציא ממך משהו ממש טוב. ומה זה אומר כשזה לא מרגיש טוב? בדיוק!
יש בי כמה צדדים שהם כמעט דבר והיפוכו. מצד אחד עומק ורצינות כבדה, ומצד שני גם קלולסיות ילדית. מוחצנות ומופנמות לפותים חזק זה בזה, בלתי ניתנים להפרדה.
התנסויות שליליות יכולות לעזור לנו למצוא את המקום הנכון והמדויק לנו על דרך ההיפוך. אנחנו גדלים על מה שאמרו לנו שטוב ונכון לעשות, ואנחנו חיים כמו שלימדו אותנו. אבל לעשות כמו כולם, זו לפעמים בדיוק הדרך להתרחק ממה שמדויק לנו. ברוב המקרים מרוב שאנחנו עסוקים באיך, שוכחים את הלמה.
בתוך ים הגירויים והרעשים מכל עבר, דיוק זה אומר מיקוד. מיקוד בערכים שחשובים לך, ושכל היתר יישאר בחוץ. דיוק זה אומר ויתור. ויתור על השאר, כדי לא ללכת לאיבוד בתוך יותר מדי כיוונים ביער הרוחש של כל הדעות, המחשבות והעצות של האחרים.
לדייק את עצמך זה לפעמים הדבר הכי טוב שנוכל לעשות כדי לעלות כיתה בבית ספר הזה שנקרא חיים. כשהחיים מתבלגנים לנו, לא תמיד אנחנו יודעים איך לסדר. אבל זה הופך קל יותר, כשהדיוק הפנימי גבוה – ואנחנו ממוקדים במה שבאמת חשוב, משם אפשר לגייס את האומץ לוותר על דבר שהוא 'בערך' בשביל להשיג את מה שעבורנו, רק עבורנו הוא בדיוק הגביע הקדוש.

Comentários