top of page
חיפוש
תמונת הסופר/תורד רמון ריבלין

לאן הולכים מכאן

נקודת השיא שהגעת אליה, היא גם אבן הריחיים שתסחב מעתה


עמדת על הבמה ונפרדת מכולם, מלטף ללא חמדה את מתנת הפרידה שקיבלת. בעל הבית החדש של החברה אמר עליך כמה דברים יפים, יצאת טוב. נאמת, חייכת, חיבקת, התרגשת, זהרת, לקחת עוד לגימה מהקאווה.

הסתכלתי עליך ארוכות, וחשבתי: לאן הולכים מכאן? אחרי שחותמים על טופס טיולים, זאת אומרת.

אחרי שהיית על גג העולם, בשפיץ של החברה הכי שווה, מנכ"ל המנכ"לים. הרגשת מלך, קבעת סדר יום, עלו אליך לרגל, ידעת שאתה בשיא הרייטינג, שיא ההכרה, בפריים טיים של החיים. נחילי עובדים בכל הדרגים טרחו כנמלים קדחתניות על ההוראות שהורדת.

הגעת לשיא. אין שאלה בכלל.

הנסקת את ערך המניה והובלת מהלכים נועזים. נהנית מכל רגע, זה נראה כאילו השמים הגבוהים פרושים על הקריירה המזהירה שלך כמו שמיכה חמה ומגוננת.


אבל אז קרה מה שקורה כמעט תמיד למובילים. הפוליטיקה הארגונית קרתה. אחרי שנים שבהם התייחסת לחברה כאילו הייתה חלק ממך, דהרתם יחד כמו סוס ורוכבו, מישהו הוריד את השאלטר. המצנח הוריד אותך לעבר הקרקע המיובלת במהירות עוצרת נשימה, שמועדת לשבירת צלעות.

ברוך בואך לכפור התקשורתי.

זה צריך לבוא מתישהו. זה תמיד מגיע.

אבל לך זה כואב במיוחד, כי יותר מאחרים ידעת איך זה מרגיש להיות שם למעלה. הכי למעלה.

נותקת מהעטינים שסיפקו לך את הדבר ההוא, את ההזנה הנרציסיטית שלך. יצאת מהפריים, והשארת מאחוריך תעשייה שמהר מאוד תשכח אותך, היא עסוקה בלשמור על ריכוז חד, מהופנטת מהפופיק של עצמה.


אני מסתכלת על האנשים שמגיעים לשיא בחייהם, ויכולה לזהות אצלי דוק של חמלה כלפיהם. נקודת השיא שהגעת אליה, היא גם אבן הריחיים שתסחב מעתה. משם אפשר בעיקר לרדת.

נכון, תמיד קיים הסיכוי להמציא את השיא הבא. אבל אתה מכיר את המקומות הגבוהים האלה, החמצן שם דליל להכאיב. לאן עוד נשאר לטפס?

תמיד תוכל לשנע את עצמך למגזר הציבורי. זה פתרון לא רע, אם בא לך למסור את הצוואר לשוחטים. אתה בנוי עכשיו לנשיכות הקבועות בווריד?

בקיצור, בפרפראזה על דבריו של אשכול: מהפרישה הזו הנאה גדולה כבר לא תהיה לנו.


איש לא יוצא מההצלחה שלם. הנפש לא חומקת בלי שריטה.

הגעת למעמד איקוני? מפה הכול עשוי להיראות דהוי יותר.

אז איך נראים החיים אחרי?

אתה מרגיש קצת כמו תא ללא ממברנה. חסרה לך פתאום המעטפת שהגנה עליך, שנתנה לך משמעות. העולם המוקפד, המובנה כל כך, התאייד. הנרטיב שהפך לעור שני שלך התקלף ממך, תצטרך למצוא אחר, לכייל את החיים מחדש. אתה עשוי לגלות שכל מה שתעשה עכשיו יעמוד בצל עברך.

דקה לפני שאתה מתיר את כפתורי הבלייזר המחוייט לטובת הטי שירט, אל תיתפס לפאניקה.

תירגע, שתה מים, קח אוויר. אולי תגלה שמילטת נפשך מהקלסטרופוביה של כס הכבוד, שאתה יכול פתאום לנשום בשתי ריאות, נשימה מלאה.

להיפרע מעברך המוצלח כל כך.


עשית כל מה שציפו ממך, התברגת במקום הראשון. אתה יודע איך זה. התרבות של היום מתייחסת לשיא שלך כמו לגדג’ט. חלק מהזקפה הכלכלית שאנו מצווים לה. רוצים הכי חזק, הכי מהר, הכי גבוה. אין טווח של תדרים. השיא שלך מצית אותנו כמו ערימת זרדים תחת זכוכית מגדלת.

נזכרתי בחברתי שכבר עברה מזמן את ה–40. "כל החיים חיכיתי לדבר הגדול, לשיא", אמרה לי באיזה ערב של פיכחון עגמומי, "אבל זה לא קרה. החיים המשיכו בשלהם, ואז הבנתי. שאין שום דבר גדול. שום שיא לא מחכה לי מעבר לפינה. אלה החיים".

לא הבנתי כלום, אבל הסכמתי עם כל מילה.

היא הייתה אישה מוכשרת מאוד, ששיני הזמן נעצו בה ביס גדול, ומילטו ממנה כאב. היא התאוותה לזרנוק גדול שיבוא וישטוף את האבק שכיסה את חייה האפרוריים. היא חשבה שאם תקרע את עצמה בעבודה, הכסף והשופינג כבר יגהצו את קמטיה. היא עשתה הרבה משניהם, אבל השיא שרצתה מעולם לא הגיע. הוא היה מאחוריה, והיא אפילו לא השגיחה.

אתה דווקא השגחת. חשבת שתעפיל לשיא ואז תבוא אל הגאולה? תחשוב שוב. אתה עוד תגלה שזו גאולה בעירבון מוגבל מאוד.



Comments


  • Twitter
  • LinkedIn
  • Instagram
  • Facebook
bottom of page